אדם הוזמן לרשות המסים למתן עדות כעד (לא כחשוד). האם המידע שהוא עתיד למסור עשוי לשמש כראיה כנגדו?
השימוש במושג הודיה נפוץ מאוד בהליכים פליליים. בהמ”ש בישראל פסקו כי הודיה היא כל אמרה של נאשם מחוץ לכותלי בית המשפט הנוגעת לעניין (לעבירה) ויש לה – לכאורה – משקל ראייתי להוכחת האשמה.
האם מידע שמסר אדם, בעת מתן עדות, במשטרה הוא הודיה? האם ניתן לעשות שימוש בהודיה זו בהליך פלילי כנגדו?
יודגש כי אדם יהיה בסטטוס של נותן עדות כאשר הוא נחקר ע”י גורם מורשה. אדם יחשב לחשוד לאחר שהחוקר יידע אותו לגבי זכות השתיקה וזכות ההיוועצות עם עו”ד. אדם “יזכה” בסטטוס נאשם לאחר שיוגש נגדו כתב אישום.
לפיכך עולה השאלה האם מידע שמסר אדם כאשר היה בסטטוס כעד יכול להפוך “להודיה” ולשמש כנגדו בעתיד, במידה והסטטוס שלו ישתנה “לנאשם”?
בסעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) נאמר: אדם הנחקר על ידי גורם מורשה יהיה חייב להשיב נכונה על כל השאלות, שיציג לו בשעת החקירה חוץ משאלות שהתשובות עליהן יהיה בהן כדי להעמידו בסכנת אשמה פלילית.
המשמעות הנאמר: לנחקר נותן העדות אסור, ככלל, לשמור על זכות השתיקה אלא אם מדובר במידע מפליל. לכאורה המסקנה היא שעל העד לשמור על זכות השתיקה ביחס למידע מפלילי ואם לא שמר על זכותו זו עשוי מידע זה לשמש כנגד.
בהקשר זה סעיף 12 לפקודת הראיות קובע כי הודית נאשם תשמש כראיה אם ניתנה חופשיה ומרצון במשמעות שהייתה לנאשם יכולת הבחירה האם למסור את ההודיה.
יראו את יכולת הבחירה כמתקיימת כאשר לא ננקטו נגד הנאשם אמצעים פסולים, דהיינו לא נשללו ממנו היידוע בנוגע לזכות השתיקה וזכות ההיוועצות.
משכך סעיף 12 מחייב את גובה העדות לשמור על זכויות הנאשם (כמפורט לעיל) בכדי שהמידע הנמסר על ידי הנאשם יוכל לשמש את התביעה כנגד הנאשם. “שמירת זכויות הנאשם” צריכה להתבצע מיד עם קבלת החלטה על ידי החוקרים כי “סטטוס” נותן העדות השתנה לסטטוס של חשוד.
לסיום אציין כי מצב “בעייתי” נוצר כאשר אדם מוזמן למסור עדות כעד, כאשר נציגי הרשות יודעים מראש כי “העד” עתיד להפוך לנאשם. האדם מגיע, מוסר גרסה כעד ולאחר שסיים למסור את גרסתו כעד, מודיעים לו שהסטטוס שלו השתנה “לנאשם”, מזהירים אותו ומבקשים לחקור אותו על אותם הנושאים בדיוק. לכן התשובה לשאלה היא חיובית, הסיכון קיים והוא ממשי בהחלט.