פסיקה חדשה (09.10.2018) של בהמ”ש העליון עוסקת במקרה הבא: ראש המועצה המקומית זכרון יעקב וגזבר המועצה חתמו בשם המועצה על חוזה הכולל התחייבות כלפי חברה יזמית לתמוך בתכנית – שענינה הקמת יחידות דיור במקרקעין הרשומים בבעלותה של החברה היזמית – באזוו שיועד מלכתחילה למלונאות – במסגרת הליכי התכנון וזאת בכפוף להחלטות רשויות התכנון המוסמכות ולהוראות כל דין. מאוחר למועד חתימת ההסכם, התנגדות ציבורית להסכם הובילה להתפטרות ראש המועצה ובבחירות שהתקיימו נבחר ראש מועצה אחר שנמנה על המתנגדים לתכנית. בהמשך הובא הנושא לפתחה של מליאת המועצה והיא קיבלה ברוב קולות החלטה על הגשת ערר בעניין התכנית למועצה הארצית וביטול התמיכה בה. השאלה שנדונה בבהמ”ש היא: האם ניתן לאכוף חוזה חתום על המועצה ולחייב אותה לקיימו כך שהיא תהיה מנועה מלהסיר את תמכיתה בתכנית?

בהמ”ש המחוזי פסק שניתן לאכוף. בהמ”ש העליון, ברוב דעות, פסק שההסכם בטל. אף על פי שההסכם נחתם על ידי ראש המועצה והגזבר, בהתאם להוראות סעיף 203 לפקודת העיריות, הרי שהנושא ההסכם הוא בעל אופי מנהלי-ציבורי הנוגע לסמכות סטטוטורית של הרשות ולכן הסמכות לאשרנו נתונה למועצת הרשות ולא לראש המועצה והגזבר. בנוסף דן בהמ”ש העליון בזכותה של רשות מקומית להשתחרר מחוזה על בסיס “הלכת ההשתחררות” המבוססת על הכללים הנוגעים לכבילת שיקול הדעת של רשות מקומית.

דעת המיעוט בבהמ”ש העליון, מפי השופט אלרון, קבעה כי החוזה מן הסוג שנחתם לא נדרש לאישורה של מועצת הרשות המקומית וזאת בהעדר מקורי נורמטיבי המחייב קבלת אישור מליאת המועצה המקומית בכל מקרה בו המועצה מקבלת על עצמה התחייבות חוזית הקשורה לתחום התכנון והבנייה.

כל הכתוב ו/או המפורסם באתר זה הוא על דעת הכותבים בלבד. אין מדובר בעמדה רשמית ו/או מחייבת של רשות ו/או טריבונל שיפוטי מכל סוג שהוא. העושה שימוש מכל סוג שהוא בכתוב עושה זאת על אחריותו בלבד והכותבים אינם אחראים לתוצאות.